הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה

עם עליית הלאומיות היהודית בשלהי המאה התשע-עשרה, ובמיוחד עם התגבשותה של האידיאולוגיה הציונית במפנה-המאה, סיפרה לעצמה התרבות העברית את סיפורה במונחי הגוף והצהירה שוב ושוב על הצורך לכונן גוף יהודי חדש. הספרות העברית - שהיתה הזירה המרכזית של המחשבה הלאומית - תיארה את הגבר היהודי כמי שגולה לא רק מארצו אלא גם מגופו ומגבריותו. טקסטים ספרותיים רבים תיארו גבריות פגומה זו, החקוקה על הגוף, ודמיינו במקביל גוף אלטרנטיבי: אנטי-גלותי, ציוני, גברי. שיח אידיאולוגי זה, שמקורותיו בדימויי הגוף היהודי במחשבה האירופית האנטישמית של המאה התשע-עשרה, הוא נקודת המוצא של ספר זה, הבוחן את ההיסטוריה של הספרות העברית באמצעות עיסוקה בגוף הגברי. "הגוף הציוני" מציע סדרה של קריאות פרשניות ביצירותיהם של ביאליק, מנדלי-מוכר-ספרים, י"ח ברנר, משה שמיר, יהושע קנז, דוד גרוסמן ואתגר קרת. הוא מתאר הן את הגוף האוטופי של הציונות (שדומיין על-ידי הרצל ב"אלטנוילנד") והן את התמודדותם המורכבת של יוצרים שונים עם "הנדסת האנוש" של חזון אוטופי זה. הספר מציג אפוא חתך אורך בהיסטוריה של הספרות העברית, אך הוא עושה יותר מכך: הוא מבקש לְמַגְדֵר את מושג ההיסטוריוגרפיה עצמו, ולהציג את השאיפה לעצב מחדש את הגוף הגברי ואת הגבריות היהודית כעיקרון מארגן וגנרטיבי של הספרות העברית לאורך יותר ממאה שנים. כל אחד מן הפרקים בספר מתמקד ביוצר המתאר רגע של שבר או משבר בכינון הגבריות היהודית החדשה. ובכל אחד מהם נעשה נסיון לקדם הקשבה כפולה: הקשבה זהירה וקפדנית לעולם ההיסטורי של הכותב ולהקשר התרבותי של הטקסט, אך גם למשמעויות המתגלות בו בהווה, באקלים התרבותי-פוליטי העכשווי, המאפשר להעניק לטקסט - ולגוף שנכתב בו - משמעויות חדשות, פרועות, עכשוויות.