Abstract
הטענה המרכזית המוצגת במאמר היא שסרטה של מיכל אביעד "לא רואים עליך" מזמין אותנו להרהר בעצם עמדת הצפייה שלנו בטראומות של נשים. הסרט אינו מנסה לייצג סבל נשי באופן ריאליסטי, אלא מבקש לשנות את תנאי הנראות של פציעה נשית. הוא משתמש באופן רפלקסיבי בצורות ייצוג תיעודיות ופיקטיביות, ממקם ומביים מחדש את המבט ואת פעולת ההתבוננות, ומפריע ליצירת מרחב וזמן קולנועיים אחידים וקוהרנטיים. באמצעות אסתטיקה ייחודית זו, הסרט מזמין את הצופה "להרגיש" באופן אמפטי את החוויות הטראומטיות של הגיבורות, "להיות שם" באופן רגשי, אולם בה בעת, לשמור על מרחק קוגניטיבי, פריבילגיה שאינה תמיד נגישה לקורבן הנשי הפוסט-טראומטי. בדרך זו, הסרט יוצר עבור הצופה מרחק ביקורתי המאפשר פרספקטיבה פוליטית פמיניסטית, שיכולה להוביל לשינוי חברתי בייצוג של המציאות האלימה והדכאנית המתמשכת והיומיומית.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 292-318 |
| Number of pages | 27 |
| Journal | מכאן |
| Volume | י"ז |
| State | Published - 2017 |
IHP Publications
- ihp
- Psychic trauma
- Rape in motion pictures
- Women in motion pictures
