שוויון

מחלוקות רבות ניטשות סביב סוגיית השוויון בשדה המחשבה הפוליטית, עניינן הוא ביישומו או בהחלתו כעיקרון, ולא בעצם משמעותו. מתחת למחלוקות שוררת הסכמה באשר למשמעותו הראשונית של מושג השוויון ולכן חלק גדול מן הטקסטים המרכזיים העוסקים בשוויון בעשורים האחרונים אינם מתאמצים כלל להגדירו ופונים מיד לשאלות אחרות. מטרת מאמר זה היא להבין את משמעותו של מושג השוויון, לעמוד על ההיסטוריה שלו בהקשר הפוליטי, ולהציע ניתוח ביקורתי של "אופק השוויון" העולה מתוך כמה מן הוויכוחים העכשוויים במסגרת ההגות הליברלית. השיוויון הוא מושג פוליטי מודרני. אמנם הוא מתפקד כמושג פוליטי לפחות מאז אפלטון ואריסטו אבל היה זה החילון שהפעיל את מושג השוויון כשהפך אותו לעיקרון המתפקד כמנוע של אי-נחת המונית מתמדת שחדרה אל החברות המודרניות. יסוד תיאולוגי ראשון שחשוב לאתר במושג השוויון הוא רעיון הצלם - האדם כצלם אלוהים ־ הוא שאפשר מלכתחילה את יישומו של המבט המשווה על כל בני האדם. אי אפשר להתקומם על אי-השוויון בין בני האדם אם לא חושבים שבכלל אפשר להשוות בין בני אדם שונים. היסוד התיאולוגי השני שיש לתת עליו את הדעת היא העובדה שכל בני האדם הם בני תמותה - השותפות הראשונית בוודאיות הגמורה של המוות - היתה הצורה העיקרית שלבש מושג השוויון. ההבנה כי מושג השוויון מבטא למעשה דרישה לעקביות ולרציונליות מסייעת להסביר כיצד לשני היסודות התיאולוגיים צלם אלוהים והמוות - התהוו גילומים מוסדיים חשובים שהתפתחותם במערב אירופה היא בסיסו המוסדי של הליברליזם הפוליטי המודרני. חילונו של מושג השוויון משנה באופן רדיקלי את משמעותו של המבט המשווה. השבר המודרני מתבטא בעובדה כי הנחת השוויון בין בני האדם מתקבלת כהנחת יסוד של רציונליות פוליטית, כעיקרון מארגן של משטר ההצדקה הפוליטי המודרני. שינוי זה מקבל את ביטויו המרכזי עם עליית המחשבה הפוליטית הרפובליקנית והליברלית, אשר מכריעה בעד המבט המשווה ומבקשת להפוך את אימוצו למובן מאליו, ובעקבותיו להחיל את השוויון על כל בני האדם. המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית עיגנו בחוקותיהן את השוויון האזרחי ואף את השוויון בין כל בני האדם באשר הם, ובכך העניקו להכרעה זו, שמקורותיה כאמור תיאולוגיים, מסד פוליטי מוצק. המאמר מסתיים בבחינתן של שלוש פרדיגמות מתחרות של שוויון בעולם ההגות הליברלי האנגלו-סקסי של המחצית השנייה של המאה העשרים: זו המכונה "שוויונאות מזל" (רונלד דבורקין, ג’רלד א’ כהן), זו של ג'ון רולס וממשיכי דרכו, והביקורת על שתי גישות אלו מצד הזרם המכונה "שוויון של יחסים חברתיים" בדגש על אליזבת אנדרסון ואייריס מ’ יאנג.