פרשת עמנואל ובעיות המפגש הבין-תרבותי

במאמר זה טוען המחבר שהמקרה של עמנואל הוא דוגמא טובה לבעיות העשויות להתעורר במפגש שבין מוסד מדינה ליברלי לבין קבוצה תרבותית לא ליברלית החיה במדינה ליברלית. הוא טוען שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה (חלק א) היא שהדרה היא צורה פוגעת במיוחד של אפליה. על פני הדברים המקרה של עמנואל הוא דוגמא להדרה בוטה. ואולם כל מפגש בין-תרבותי עלול להיות כרוך בבעיות משני סוגים: בעיית ההבנה של הקורה בתרבות האחרת; בעיית ההערכה הנורמטיבית של הקורה בתרבות האחרת. המחבר מתמקד בבעיית ההבנה וטוען כי ייתכן שהמקרה של עמנואל הוא דוגמה לבעיה כזאת: קשיים של בית משפט חילוני וליברלי להבין את מעמדן של פרקטיקות היום-יום בחייה של קהילה חרדית. הטענה השנייה (חלק ב) היא שכאשר מדינה ליברלית מבקשת לנקוט צעדי כפייה נגד פרקטיקה תרבותי המתקיימת בקבוצה לא ליברלית, מתעוררת בעיית ההצדקה שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה הלא ליברליים. במקרה של עמנואל בית המשפט הפעיל אמצעי כפייה על אזרחים חרדים, ועיקר ההצדקה שסיפק לכך היה לקוח מהמסורת הליברלית שלו. המחבר טוען שאף כי בית המשפט לא היה יכול לפעול אחרת, הצדקתו לא יכלה להיות מקובלת על אלה שנגדם הופעלה הכפייה. המחבר מציע אפוא מחשבות ראשוניות באשר לדרכים שבהן יש להתמודד עם בעיה זו. הטענה העיקרית השלישית (חלק ג) היא שקיים מדרג באמצעים שמוסד מדינה יכול לנקוט כלפי פרקטיקות תרבותיות בעייתיות המתקיימות בקבוצות לא ליברליות. אמצעי ההתערבות המתון ביותר הוא עידוד פעולה ברמת החברה האזרחית. אמצעי ההתערבות הקיצוני ביותר הוא ענישה פלילית. במקרה של עמנואל גלש בית המשפט לאמצעי מהסוג האחרון. ואולם במצבים של עימות בין תרבותי עידוד פעולה ברמה האזרחית הוא בדרך כלל בעל סיכויי ההצלחה, ואילו נקיטת דרך הענישה הפלילית מועדת בדרך כלל, גם אם לא תמיד, לכישלון.