ענישה הסתברותית

משטר ההכרעה הפלילי ניחן במבנה בינרי של "הכל או לא־כלום": עד לסף הסטנדרט הראייתי של "מעבר לכל ספק סביר" אין להשית כל עונש על הנאשם, ואילו מנקודה זו ואילך גובה העונש המושת על המורשע בדין אמור להיות מוחלט, במובן זה שעליו להיות מנותק מכל ספק שיורי בשאלת אשמו של המורשע. במאמר זה אבקש לבחון מחדש אתמודל הההכרעה הבינרי, המבוסס על הפרדה בין קבלת ההחלטות בשאלת האשם לבין קבלת ההחלטות בשאלת העונש. זאת, באמצעות הצבה על הפרק של מודל הכרעה חלופי – ענישה הסתברותית. תחת המודל ההסתברותי ההרשעה והענישה הפליליות יומשגו באופן ליניארי, לאורך הקשת הראייתית, באופן שתומך בקטגוריות הרשעה שונות (דוגמת "הרשעה מעבר לכל ספק סביר", "הרשעה בהתבסס על ראיות ברורות ומשכנעות" או "הרשעה על־פי מאזן הסתברויות"). גובה העונש יותאם, בתורו, לקטגוריית ההרשעה הרלוונטית (הענישה בשל הרשעה מעבר לכל ספק סביר תהא גבוהה מזו הנגזרת מהרשעה על־פי מאזן הסתברויות בגין אותה עבֵרה). כפי שהמאמר ידגים, המודל ההסתברותי מאתגר את מודל ההכרעה הבינרי מבחינה דסקריפטיבית ונורמטיבית: במישור הדסקריפטיבי אראה כי דוקטרינות ופרקטיקות מרכזיות שהתבססו במשפט הפלילי ממוטטות בפועל את החיץ שבין תהליכי קבלת ההחלטות בשני שלביו של ההליך הפלילי, ויוצרות זיקה מעשית בין גובה העונש לבין ודאות האשָם; במישור הנורמטיבי אראה כי בנסיבות מסוימות אימוץ משטר הכרעה הסתברותי – שבו גובה העונש הוא פועל יוצא מהסתברות האשָם – עשוי להוביל לתוצאות עדיפות בהשוואה למשטר ההכרעה הבינרי, ולקדם בצורה טובה יותר את יעדי ההליך הפלילי. (מתוך המאמר)