עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים

חובת הזהירות של דירקטורים היא חובה העומדת בבסיס דיני התאגידים. לצד חובה זו התפתחו כללים לתיחומה שמטרתם לאפשר חופש פעולה לדירקטורים כדי שאלו יוכלו לנהל את ענייני החברה מבלי לחשוש חשש מתמיד מפני תביעה בשל החלטות עסקיות בלתי מוצלחות, כאשר העיקרי ביניהם הוא כלל שיקול הדעת העסקי. מטרתה של רשימה זו היא לבחון מחדש את הביקורות שנמתחו על קיומה של חובת הזהירות של דירקטורים לאור התפתחותה של החובה והסייג לה במשפט האמריקני והישראלי לאורך השנים. לצורך כך, נציג את התפתחות הפסיקה הישראלית על אודות חובת הזהירות ונראה את קווי הדמיון הרבים בינה לבין זו האמריקנית. טענתנו הראשונה תהיה כי כלל שיקול הדעת העסקי נקלט, הלכה למעשה, בדין הישראלי וכי בעקבות קליטתו פסקו בתי המשפט בישראל שהופרה חובת הזהירות של דירקטורים כאשר הופרה גם חובת האמונים שלהם. לאור טענה זו, ולאור הביקורות העסקיות והכלכליות שנמתחו על חובת הזהירות של דירקטורים, אנו מציעים לבחון מחדש את ההצדקות לקיומה של החובה כחובה עצמאית בדיני החברות, בין היתר לאור העובדה שחובות אחרות המוטלות על דירקטורים מגשימות את המטרות שבבסיסה בצורה מספקת. (מתוך המאמר)