ניהול ההגירה, חיזוק האזרחות: הרפורמה להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה בישראל

המאמר נוגע למשטר האזרחות המתהווה בישראל בעקבות הגירתם של לא יהודים ושל לא פלסטינים במהלך שנות התשעים. המחברת דנה בהחלטת ממשלת ישראל להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי עבודה בלתי מתועדים, רובם אזרחי מדינות העולם השלישי. היא מנתחת את התהליך הפוליטי שהביא לגיבוש ההחלטה ומנסה לבחון אילו מגמות מדיניות טמונות בה: האם יש בהחלטת האזרוח של ילדי מהגרי העבודה משום יצירת תקדים במדיניות ההגירה של ישראל? האם החלטה זו מעידה על תחילתו של דיון ציבורי "מושהה" על הקשר שבין הגירה לאזרחות, הדומה לדיון שמתקיים ברבות ממדינות הלאום באירופה מאז שנות השבעים? ברמה כללית יותר, המאמר מתחקה על מגמות עכשוויות בניהול אזרחות ובהקצאתה, הניצתות בעקבות דפוסי הגירה שמקורם בתהליכי ליברליזציה כלכלית וחברתית. בחינה מדוקדקת של הרפורמות בנושא ההגירה ושל משמעותן החברתית, לטענת הכותבת, עשויה לשפוך אור על טיבם של האתגרים שההגירה מציבה בפני מדינת הלאום, אך גם - ואולי בעיקר - על מוגבלותם. טענתה היא שהתהליך שהביא להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה בישראל מעיד על האופנים שבהם מדינת הלאום מגיבה לנוכח אתגרי ההגירה, בניסיונה לנהל את משטרי האזרחות שלה מבלי לשבש את פוליטיקת הזהויות האתנו-לאומית המאפיינת אותה. היא מסיקה כי מגמות של ליברליזציה בהענקת אזרחות עשויות לשקף אמצעי לחיזוק הגדרות דומיננטיות של זהות ולאומיות לנוכח תהליכים נאו-ליברליים המרוקנים את האזרחות הלאומית מתוכנה המהותי.