משפט אייכמן בין היסטוריה לגנאלוגיה

מחבר המאמר בוחן דיונים היסטוריים בני זמננו, שבהם נדון משפט אייכמן כאירוע מחולל-תמורה - בזהות, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, בדימוי של הניצולים או בתפישה הרווחת של השואה. הגישות בדיונים האלה נבדלות מהכתיבה הקודמת על משפט אייכמן, שעסקה בו בראש ובראשונה כאירוע של עשיית דין וצדק בפושע נאצי. המחבר מסביר את המעבר מצדק לזהות או לתודעה קיבוצית באמצעות ההשפעה הניכרת שהיו לשפה ולהגיונות פסיכולוגיים, ובעיקר לשיח הטראומה. הוא מציע להרחיב את היריעה הפסיכולוגית ולבחון גם את האופן שבו תרם המשפט לתהליכים של אבל או מנע אותם. בעניין זה, הוא גורס, יש להתמקד ביתר שאת ברכיב המכריע של משפט אייכמן, הלא הן העדויות הרבות של הניצולים. לעומת ההתבוננות ההיסטורית, המעמידה את משפט אייכמן בהקשרים רחבים יותר, משרטטת יחסים סיבתיים ובונה רצף, מציע המחבר לבחון את העדויות דרך פריזמה גנאלוגית, שאותה הוא מאמץ בהשראתו של מישל פוקו. תכליתה של הגנאלוגיה להראות שבמהלך העדויות שניתנו במשפט, נאמרו דברים יותר מכפי שהתכוונו יוזמי המשפט שייאמרו בו, כי לפעמים גם נאמר שם יותר משהתכוונו הדוברים עצמם לומר, וכמובן שנאמר שם יותר מכפי שניתן ללמוד מהכתיבה ההיסטוריה על המשפט. האתגר שמציבה הגנאלוגיה להיסטוריה של משפט אייכמן הוא בדגש על עיצובן של העדויות באמצעות דיאלוגים שלא ניתנים לשליטה על ידי צד אחד בלבד, על ריבוי הקולות והרגשות בעדויות, ועל הסתירות שאינן מאפשרות רדוקציה למכנה משותף אחד (מתוך המאמר).