מסורת – צעד לאחור

מאמרו של גלילי שחר מדגים כיצד המסורת הלמדנית של היהדות, שהבשילה בעידן ההתגבשות של התורה שבעל פה, צרופה בדברי ימי השירה של סוף תור הזהב היהודי על אדמת גרמניה. התנעה המחזורית מדל"ת אמותיה של המסורת הפרשנית לתלמוד אל מה ששחר מכנה "עולמיות" - דהיינו הפתיחות למתרחש באומות העולם וביניהן - היא המעניקה למאמר את קצב פעימות ליבו. במהלך החושף את היפכם של ניגודים, מראה שחר כי המסורת - המזוהה ברגיל עם הישן, הארכאי, הלא-עדכני, ואף המסרס - שימשה להתחדשות במעיין הנעורים של המודרנה. לכך מביא שחר דוגמאות מתוך מעגלי השירה אל אלזה לסקר-שילר, מגוף היצירה הפרגמטי של פרנץ קפקא ומפרשנותו של וולטר בנימין ליצירתו של הסופר בן פראג. מתוך הדיון - שתחילתו בדברי חכמים לפרשת בן סורר ומורה במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי, וסופו ביחסי השכנות המתוחים בין העברית לערבית הפלסטינית - מצטייר גוף היצירה של יהודי גרמניה בתחילת המאה העשרים כגשר הנמתח בין העת העתיקה למאה העשרים ואחת.