מנשה בן־ישראל וראשית מחקר הפולקלור היהודי

מנשה בן־ישראל היה אחד האישים המשפיעים ביותר בהיסטוריה היהודית בעת החדשה המוקדמת. פעילותו בתחומים רבים ומגוונים תועדה ונחקרה לא מעט. עם זאת תחום אחד של עבודתו ותרומתו לא זכה להכרה כלל, והוא פעילותו כאתנוגרף וכפולקלוריסט יהודי. שניים מבין הספרים הרבים שפרסם ראויים לתשומת לב בתחומי ידע אלה: 'מקווה ישראל' (1650) ו'נשמת חיים' (1652). ב'מקווה ישראל' תיעד וחקר בן־ישראל מיתוסים של יבשת דרום אמריקה, ששנים לא רבות קודם לכן החלו להעסיק את התודעה והתרבות באירופה, וזיהה אותם עם המיתוס היהודי עתיק היומין על עשרת שבטי ישראל האבודים. את ספר 'נשמת חיים' הקדיש לסוגיה תיאולוגית־אנתרופולוגית שהעסיקה את התרבות האירופית בתקופתו: נצחיות הנשמה האנושית וקיומו של עולם רוחני־דמונולוגי שהוא מעבר לתפיסת החושים. בעיקר בחיבור זה הצטרף בן־ישראל לאתנוגרפים האירופים הראשונים, בני תקופתו, ובאמצעות שיטות מחקר פולקלוריסטיות מגוונות העמיד יסודות למחקר הפולקלור היהודי. Menasseh ben-Israel was one of the most influential Jewish personalities in the Early Modern period. His extensive activities as rabbi, community leader, philosopher, and author, have been widely studied. However, one field of his activities has not been studied or even considered: Jewish folklore. Here we study two books by Menasseh ben-Israel, which are major contributions to the study of Jewish folklore: Mikveh Israel (the Hope of Israel, 1650), and Nishmat Hayim (the Soul of Life, 1652). In the first of these, ben-Israel opens Jewish folklore to the New World - the myths of South America - and correlates them with the ancient Jewish myth of the Ten Lost Tribes. The second book treats the immortality of the soul, using this issue as an opening for recording and studying some central folkloric genres, demonological beliefs, and customs of the seventeenth century. These works place Menasseh ben-Israel among the earliest founders of Jewish folkloristics.