מחיר מופרז כניצול לרעה של כוח מונופוליסטי

במאמר אשר התפרסם בכרך מה(2) של כתב עת זה, טוענות מיכל (שיצר) גל והילה נבו כי יש לפרש את סעיף 29א(ב)1 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 ככזה שאינו כולל בחובו איסור על גביית מחיר מופרז בידי בעל מונופולין. מאמר ביקורת זה יבקש לחלוק על המסקנות והתובנות שבבסיס מאמרן של גל ונבו ויראה כי במיוחד במדינת ישראל, המאופיינת בריבוי מונופולים, שווקים ריכוזיים ויוקר מחיה מתועד, אכן קיימת הצדקה ממשית להחלת האיסור האמור גם על גביית מחיר מופרז בידי מונופולים. כפי שמאמר זה יבקש להראות, ההצדקה להחלת האיסור נשענת בראש ובראשונה הן על לשון החוק והן על תכליתו כמו גם על הדין האירופי, האוסר בין היתר על גביית מחיר מופרז בידי בעל מונופולין, ושעל סמך הוראותיו נוסחה הוראת סעיף 29א(ב)1 לחוק ההגבלים העסקיים. בנוסף, מאמר זה יבקש להבהיר כי האיסור על גביית מחיר מופרז איננו קשה לאכיפה יותר מאיסורים אחרים הקיימים בדיני ההגבלים העסקיים, ומכל מקום, קושי באכיפת האיסור, יהא אשר יהא, אינו מהווה כשלעצמו הצדקה לגיטימית לאי אכיפת האיסור. אם כן, הניתוח המשפטי התחרותי והכלכלי שייערך במסגרת מאמר זה יוביל למסקנה כי טענותיהן של גל ונבו בדבר אי החלת האיסור הן שגויות מיסודן. בעיקר יראה המאמר, בניגוד גמור לטענתן של גל ונבו, כי מחיר מופרז איננו מעודד כניסה של מתחרים חדשים לשוק באופן אשר מוביל לירידת מחירים, וכי שיקולי עידוד השקעה מצד בעל מונופולין אינם מצדיקים אי החלת האיסור על גביית מחיר מופרז. על כן המסקנה המתבקשת ממאמר זה היא שהחלת האיסור על גביית מחיר מופרז באמצעות סעיף 29א(ב)1 לחוק ההגבלים העסקיים הוא כלי הרתעתי ואפקטיבי לשם ריסון כוחו של בעל מונופולין מפני ניצול ציבור הצרכנים על ידי גביית מחיר מופרז. (מתוך המאמר)