לקראת היסטוריה של עידן ההפקעה במזרח התיכון במחצית השנייה של המאה העשרים: מוסד האפוטרופוס לנכסי נפקדים הישראלי בהקשר עולמי ואזורי

למוסד אפוטרופוס לנכסי נפקדים הישראלי היה תפקיד מרכזי בעיצוב המרחב, החברה, הפוליטיקה והכלכלה בישראל/פלסטין מאז .1948 באמצעותו ובאמצעות שורה של חוקים שחוקקה הכנסת בשנים שמייד לאחר הקמת מדינת ישראל, השתלטה המדינה על קרקעות ורכוש פלסטיניים שהמדינה הגדירה כנטושים, בהיקפים אדירים. מאמר זה ממקם מוסד זה בהקשריו הגלובליים והאזוריים. בעשורים האחרונים הצביעו מחקרים על תהליכי הלמידה ההדדיים בין אדריכלי האפוטרופוס והחקיקה הישראלית לבין מקביליהם בהודו ובפקיסטן שייצרו מנגנונים דומים כדי לתפוס את רכושם של מיליוני הפליטים שיצרה חלוקת תת־היבשת ההודית ב־.1947 מחקרים אחרים בחנו ניסיונות פוליטיים לקשור בין הרכוש הפלסטיני שתפסה מדינת ישראל ב־1948 לבין רכושן של קהילות יהודיות שתפסו מדינות מזרח־תיכוניות אחדות במסגרת הגירתן הכפויה של קהילות אלה. המאמר הנוכחימציע הקשר רחב אף יותר למוסד האפוטרופוס הישראלי, כזה המקיף הן את המקרים של הודו ופקיסטן והן את אלה של מדינות מזרח־תיכוניות כמו עיראק, מצרים וירדן — עידן ההפקעה, תהליך עלייתם הגלובלית של מוסדות הפקעה מדינתיים של מה שמכונה רכוש אויב במאה העשרים. לטענתי, הקשר זה מאפשר לנו לראות את השפעת המורשות האימפריאליות הבריטיות המשותפות על משטרי ההפקעה של מדינות מזרח־תיכוניות שונות מחד גיסא, ולבחון כיצד תהליכים היסטוריים מקומיים ואזוריים עיצבו את פעולתם והשלכותיהם, מאידך גיסא. אני מציע אפשרות אחת לבחינה שכזו, ההצטלבות בין מוסד האפוטרופוס לנכסי נפקדים לנכבה המתמשכת. (מתוך המאמר).