Abstract
מאמר זה מבקש להתבונן בשני ספרים של דויד גרוסמן - אשה בורחת מבשורה, שפורסם ב-2008, ונופל מחוץ לזמן, שראה אור ב-2011 - כספרים המגלמים תפיסות מנוגדות של שכול. אין בכוונתי להציע קריאה צמודה של היצירות, אלא להתמקד במהלך הבא לידי ביטוי כבר בקו התפר בין שני הטקסטים, בסיום של הרומן אשה בורחת מבשורה ובפתיחתו של נופל מחוץ לזמן. אף ששני הספרים נתנו ביטוי ספרותי עז לעבודת האבל של גרוסמן על בנו אורי, שנפל בקרב על הסלוכי ב-12 באוגוסט 2006, השכול נכתב בכל אחד מהם אחרת. הרומן נותן ביטוי לחרדת השכול, כלומר לאימה ממה שעלול להתרחש בעתיד אך טרם אירע, ואילו נופל מחוץ לזמן כתוב במודוס הפוך: זה טקסט שעוסק בשכול הממשי, לאחר שכבר התרחש האבדן. להבדיל מהרומן, שזימן את הקוראים לחוויה משותפת של הזדהות עם אם אשר חרדה לגורל בנה, הטקסט המאוחר אקסקלוסיבי: הוא מציב חיץ ברור בין דמויות ההורים שאיבדו את ילדיהם ובין המתבוננים מן הצד - דמויות בעולם הבדוי או קוראים ממשיים - שלא חוו אבדן דומה. בכך גרוסמן מפרק את מודל ההזדהות שאפיין את אשה בורחת מבשורה. פירוקו של מודל ההזדהות ניכר גם בבחירה הז'אנרית של גרוסמן, בנסיגה שלו מן המודוס הריאליסטי אל טקסט חוצה ז'אנרים הכתוב בהכלאה של שיר, מחזה וסיפור. מילותיה של האם אורה, גיבורת הרומן, בדבר 'מלאות החיים', המבטאות את הכמיהה לספר את ההוויה הישראלית במלואה, עומדות בניגוד חריף לייצוג הפרגמנטרי, החסר במכוון, שאליו פנה גרוסמן בנופל מחוץ לזמן, המפליג אל ההפשטה ואל האלגוריה, ובכך מתרחק מהפרטיקולריות של הזהות הישראלית. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 349-380 |
| Number of pages | 32 |
| Journal | עיונים : כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל |
| Volume | 31 |
| State | Published - 2019 |
IHP Publications
- ihp
- Bereavement in literature
- Grossman, David -- 1954-
- Lebanon War, 2006