כאן לא פוגשים את אלוהים: תסריטים של גיור בקודש הקודשים של הביורוקרטיה הרבנית בישראל

המאמר חושף את ההיגיון הרטורי, "המופעי" (פרפורמטיבי) ובמידה רבה האמביוולנטי והפרדוקסלי, של תהליך הגיור של נשים יוצאות ברית המועצות לשעבר במסגרת הביורוקרטית של הרבנות. הוא דן בהשתנות הדתית, החוויה הדתית, הפרסונה הדתית — המקבלת מקום ותוקף, חותמת סמלית ומעשית, בממסד הרבני בישראל. המחברת מבקשת להראות שבמרכז תהליך הגיור עומדת דרישה ממתגיירות להוכיח שהן אכן השתנו מבחינה דתית. המעניין הוא שדרישה זו אינה כוללת תביעה נרטיבית ממתגיירות לבטא מוטיבציה רליגיוזית ולספר סיפור של המרה דתית, אלא עליהן לאמץ נרטיב של נכונות לקבל עול תורה ומצוות בשם הרצון לשייכות לאומית. למתגיירות אין ברירה אלא להלך על חבל דק: מצד אחד הן מחויבות בזהירות מפני נרטיב רליגיוזי מדי, נלהב מדי, של מי שמוּנעות מכוח חיפוש אחר רוחניות, קדושה, טעם חדש לחיים או מכוח חוויות דתיות; נרטיב כזה יכול להיתפש כלא סביר ויכול להחשיד אותן בחוסר אמינות, במאמצים מוגזמים לְרצות את בית הדין, ובאימוץ נלהב יתר על המידה של דתיות רדיקלית. מצד שני, על המתגיירות להיזהר מפני נרטיב פרגמטי יתר על המידה — נרטיב שלפיו הן רותמות אינסטרומנטלית את הסיפור על אימוץ של חיי הדת והמצוות אך ורק לצורך הגיור יכול להחשיד אותן כמי שאינן עוברות גיור בכנות. אראה כיצד ההקשר הפוליטי של הגיור הממלכתי בישראל שופך אור על המורכבות הנרטיבית הזו, ועל המקום השולי והאמביוולנטי שתסריטים נרטיביים של חוויות ומוטיבציות דתיות ורוחניות זוכים לו בהקשר זה.