התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל

בעשרים וחמש השנים האחרונות פיתח בית המשפט העליון והפעיל דוקטרינות המאפשרות לבתי המשפט התערבות נרחבת בקביעת תוכנם של חוזים. החלק הראשון של המאמר סוקר את הדוקטרינות האלה. לאחר מכן המאמר מציג את הזרם המוסדי בכתיבה על דיני החוזים. המחברים הנמנים עם זרם זה מעלים שתי טענות: שופטים אינם מצוידים בכישורים הנדרשים כדי לקבוע כהלכה את תוכניהם של חוזים באופן הקשרי; מכיוון שכך, תוכן החוזה צריך להיקבע על ידי בתי המשפט על פי לשון החוזה, ולא על פי ההקשר העסקי שבו פעלו הצדדים. אם מקבלים את הטענות האלה, אזי ההתערבות הנרחבת של בית המשפט העליון בקביעת תוכניהם של חוזים צריכה להיחשב בעייתית מהבחינה הנורמטיבית. החלק השלישי של המאמר מראה כי אנשי עסקים ממעטים להביא את סכסוכיהם החוזיים להכרעתם של בתי המשפט. סיבות רבות עומדות ביסודה של עובדה זו, ואחת מהן היא חוסר האמון של אנשי עסקים במידת יכולתם של שופטים להבין את התרבות שבגדרה אנשי העסקים פועלים ואת העסקות שבהן הם מעורבים. שילוב של קביעות אלה באשר לאנשי העסקים עם הקביעות העולות מהחלק הראשון של המאמר מוביל לבחינה של הטענה כי האקטיביזם של בית המשפט העליון בתחום דיני החוזים עשוי לשמש גורם מרכזי נוסף שירתיע אנשי עסקים מלהביא את סכסוכיהם להכרעתה של מערכת בתי המשפט של המדינה. בהמשך לכך המאמר בוחן את הטענה כי אם יקטן מספר המקרים שבהם יביאו אנשי עסקים את סכסוכיהם להכרעתם של בתי המשפט, הדבר עשוי להשפיע על האופן שבו יתפתחו דיני החוזים של ישראל: דיני החוזים יתאימו פחות ופחות לעסקות חוזיות שמעורבים בהן אנשי עסקים. החלק הרביעי של המאמר מביא תמצית של הטיעונים העיקריים המוצגים במאמר כולו, וכן מתייחס לשאלה אם מעמדם של הטיעונים המובאים עשוי להשתנות אם המשפט האזרחי של ישראל יוסדר באמצעות הקודקס המוצע בימים אלה (תקציר מתוך המאמר).