התערבות קוגניטיבית־התנהגותית זוגית - כאשר אחד מבני הזוג סובל מתסמונת פוסט-טראומטית

קיימת הסכמה רחבה שלאירועים טראומטיים ולהשלכותיהם הנפשיות על חיי הנפגעים הישירים יש השפעות גם על האחרים המשמעותיים החיים עימם. מחקרים רבים תיארו את הקשר בין מצוקת הנפגע הישיר, ובעיקר מצוקת הגבר- כנפגע הישיר של ההשתתפות בקרב - ובין רווחת בת הזוג ואיכות מערכת היחסים הזוגית. בנות זוג של גברים הסובלים מהתסמונת הפוסט–טראומטית דיווחו על מצוקה פוסט–טראומטית אף על פי שלא נחשפו לאירוע הטראומטי באופן ישיר, וכן על רמות חרדה ודיכאון גבוהות, לעומת בנות זוג של גברים ללא התסמונת. נוסף על כך, מחקרים הצביעו על ירידה באינטימיות ובשביעות הרצון הזוגית, לצד עלייה בביטויי הכעס והאלימות בקרב זוגות אלה. במרוצת השנים פותחו מגוון שיטות התערבות פרטניות אשר הינן יעילות לטיפול בתסמונת הפוסט–טראומטית, אולם התערבויות אלה אינן בהכרח מספקות מענה לבעיות בקשר הזוגי שתוארו לעיל. לצד עובדה זו, נמצא שתמיכת בת הזוג ויחסים זוגיים טובים ומכילים יכולים לסייע להחלמה מהתסמונת הפוסט–טראומטית. יתר על כן, עדויות מחקריות וקליניות מהשנים האחרונות הורו כי ניתן להוביל להקלה בתסמונת הפוסט־טראומטית במסגרת טיפול זוגי, כך שהזוגיות עצמה משמשת משאב להחלמה. מכאן עולה החשיבות של הטיפול הזוגי בקרב שורדי טראומה ובני/ות זוגם. הפרק הנוכחי יסקור בקצרה את השלכות התסמונת הפוסט–טראומטית על בת הזוג של שורד הטראומה והקשר הזוגי, בד בבד עם תרומתה וחשיבותה של בת הזוג כמקור תמיכה המקדם החלמה. בנוסף יתמקד הפרק בהצגת עקרונות הטיפול הזוגי בגישה הקוגניטיבית־התנהגותית, אשר פותח על ידי קנדיס מונסון (Monson) ועמיתיה, ובהמשך תורגם והותאם לארץ על ידי כותבי הפרק. (מתוך המאמר)