הפרטת השפיטה

מאז שנות השבעים של המאה שעברה עוברת השפיטה תהליך הדרגתי של הפרטה, שהואץ במפנה המאות ומלווה אותנו עד היום. אחד ההיבטים המרכזיים של ההפרטה הוא ייצוא הליכים ממערכת השפיטה הציבורית והעברתם להכרעה בפני גורמי שיפוט פרטיים – בוררים, מפשרים ומגשרים. המאמר מתמקד במופע אחד של ההפרטה – מעבר של תיקים מבתי המשפט הציבוריים להליך של בוררות – כפריזמה שדרכה ניתן לבחון את המכניזמים שבאמצעותם מתרחשת הפרטת השפיטה ואת ההצדקות העומדות בבסיסה. אטען כי על מנת שניתן יהיה להצדיק את הליך הבוררות מבחינה רעיונית, הוא חייב להיות מושתת על שני רכיבים שונים ומשלימים: רכיב אחד הוא הסכמת הצדדים להתדיין במסגרת של בוררות במקום בבית משפט; הרכיב האחר הוא הפיקוח של בית המשפט על הליך הבוררות עצמו ועל תוצריו שמטרתו לוודא שהוא עומד בסטנדרטים בסיסיים של הליך הוגן. המאמר יטען כי שני הרכיבים האמורים – הן רכיב ההסכמה והן רכיב הפיקוח – הלכו וכורסמו במהלך השנים באופן שפוגע בהצדקות להפרטת השפיטה. תכליתו העיקרית של מאמר זה היא, כאמור, להאיר את תופעת ההפרטה, ומשכך עיקרו אינו נורמטיבי, אלא תיאורי והסברי. עם זאת, חלקו האחרון של המאמר יפתח פתח לדיון נורמטיבי בתופעה של הפרטת השפיטה. אטען כי לצד יתרונות שונים ההפרטה טומנת בחובה גם סכנות רבות, אשר אחת המרכזיות שבהן היא דלדולה של מערכת השפיטה הציבורית. דלדול זה בא לידי ביטוי הן במעבר של תיקים גדולים וחשובים, שהיו יכולים להפוך לתקדימים, מבתי המשפט הציבוריים למערכות פרטיות לפתרון סכסוכים והן בנטישה של שופטים טובים ובעלי ניסיון את מערכת השפיטה הציבורית לטובת זו הפרטית, באופן המביא לירידה בכוחם של בתי המשפט להכווין התנהגות ראויה ולהיות זירה דמוקרטית שבה מעוצבות נורמות ציבוריות. לבסוף, המאמר מציע פתרון כפול לבעיה, בדמות עיצוב קריטריונים לסוגי התיקים אשר ראוי שיישארו בבתי המשפט הציבוריים ויוכרעו בפסק דין מנומק, וכן "הצברה" של המנגנונים הפרטיים לפתרון סכסוכים. (מתוך המאמר)