הפסיכואנליזה כנשק: הנאציזם על הספה האמריקנית

מאמרו של ז'וזה ברונר, "הפסיכואנליזה כנשק: הנאציזם על הספה האמריקנית", בוחן את ההגירה של פסיכואנליטיקאים מובילים מגרמניה לארצות הברית ומצביע על העובדה המפתיעה שלא השואה בפני עצמה ולא השינוי הדרמטי בתנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של מובילי הדיסציפלינה של הפסיכואנליזה הביאו אותה לידי משבר. תחת זאת, אירועים אלה הביאו דווקא לפריחה מחודשת ולשגשוג של הדיסציפלינה במרכזה החדש שנוצר בארצות הברית. כיצד ניתן להסביר פריחה זו? האם מדובר בהדחקה של השואה על ידי פסיכואנליטיקאים אשר מצאו עצמם פליטים ממולדתם, מנותקים מכור מחצבתם? בניגוד לחוקרים קודמים, אשר הצביעו על "קשר השתיקה" בין אנליטיקאים ומטופלים–ניצולים בנוגע לשואה, ברונר מצביע דווקא על כתיבתם התיאורטית הנרחבת של האנליטיקאים, אשר במרכזה ניתוח תופעת הדעות הקדומות. לפי הסבר זה, האנליטיקאים עסקו בכתיבתם בנאציזם ובמוטיבציות שלו, ובניתוח נפשותיהם של מבצעי הפשעים, אך לא בטראומטיזציה החמורה של קורבנותיהם. הם הצליחו להסביר את האירוע הקיצוני כביטוי פרטי של מכניזם נפשי כללי ומבחינה זו גם הם, כמו חוקרי תולדות ישראל שמתאר אנגל, לא שינו באופן מהותי את קווי היסוד של הדיסציפלינה שלהם בעקבות השואה.