הפנייה של הדימוי: מעֵבר למבט החזיתי

מאמר זה עוסק בממד עקרוני של הדימוי החזותי, שאינו מושך בדרך כלל תשומת לב במסגרת השיח התיאורטי הנוכחי. הוא מתמקד בעצם הפנִייָה של הדימוי כהתרחשות שמכוננת את החזותיות שלו וכתנאי יסוד שמאפשר את הפתיחה של הדימוי כמשמעותי מבחינה חזותית. פנייה זו איננה רק מצב ראשוני של חזותיות הדימוי, אלא גם מה שמקנה לדימוי ממד אתי. המאמר מציג את ה"פנייה" הייחודית לדימוי דרך דיאלוג עם תפיסת הפנים שמציע הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס. האנלוגיה בין מושג הפנים אצל לוינס ובין הפנייה של דימויים חותרת כנגד קריאות מקובלות בלוינס, המדגישות דווקא את האמביוולנטיות, שלא לומר העוינות של לוינס כלפי החזותי, ואת הניגוד הברור שהוא יוצר בין אין-סופיותם של הפנים לבין המהות הסופית והמחפצנת של דימויים. מטרתו של המאמר היא להראות שהטיפול הפילוסופי של לוינס בפנים האנושיים מציע, אולי אף בניגוד ללוינס עצמו, נקודת מבט ייחודית ועקרונית להתבוננות בתמונות. המאמר מראה כיצד ניתן להבין את הפנים של לוינס באופן שמאיר ממד של אחרוּת בתמונות, ממד שמסרב להיות מוכל, וככזה מאתגר את אחריותו של הפרשן ופותח את העומק האתי של הדימוי. מקרה המבחן המרכזי שבו עוסק מאמר זה הוא שורה של דימויי גרפיטי פרובוקטיביים: פנים היברידיים, אנושיים-חייתיים, שצוירו בידי Klone, אמן רחוב הפועל בתל אביב.