Abstract
סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה‑1965 (להלן: "החוק" ו/או "חוק התכנון והבנייה") הסמיך את בית המשפט להאריך את המועד לביצוע צו הריסה למבנה שנבנה שלא כחוק, "אם ראה טעם לעשות כן". הכוונה הינה לצו הריסה שרשאי בית המשפט להטיל בשעת גזר הדין, לאחר הרשעת הנאשם בעבירה של בנייה או שימוש ללא היתר, בסטייה מהיתר או מתכנית לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה (להלן: "צו הריסה שיפוטי"). בפסיקה שעסקה בשאלה, מתי מוצדק להאריך את המועד לביצוע צו הריסה שיפוטי, נקבע, שכעיקרון, בית המשפט יאריך צו הריסה אם היתר הבנייה למבנה החורג נושא הצו יינתן תוך זמן קצר והוא "בהישג יד". ברשימה זו בחנתי את המבחן האמור והראיתי, כי בתי המשפט מחילים על צו ההריסה השיפוטי את המבחן הנהוג לגבי הארכת תוקף צו הריסה מינהלי - צו שניתן לפי סעיף 238א לחוק (להלן: "צו הריסה מינהלי"). ביקרתי גישה זאת לאור ההבחנה במהות ובתכלית בין צו ההריסה השיפוטי לצו ההריסה המינהלי ‑ הבחנה שמצאה את דרכה גם לתקנות הרלוונטיות להארכת מועד ביצוע כל צו. הראיתי גם, שבמקרים רבים, יישום המבחן של היתר בהישג יד מעורר בעיות והדגמתי זאת במספר סיטואציות.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 91-100 |
| Journal | מקרקעין: כתב עת לענייני מקרקעין |
| Volume | 14 |
| Issue number | 3 |
| State | Published - 2015 |