הגישה הביקורתית למשפט והחינוך המשפטי: היררכיה, זעם ומה הלאה?

הגישה הביקורתית למשפט (Critical Legal Studies) שצמחה ושגשגה בארצות הברית בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה הייתה תנועה אינטלקטואלית שביקשה לערער באופן רדיקלי הן על העיקרים של התיאוריה המשפטית המקובלת באותה עת, הן על אופן עשייתה של עבודה אקדמית משפטית והן על המופעים התרבותיים המיינסטרימיים של החוגים החברתיים שבתוכם פעלה. כחלק מביקורת זו, חשפו ההוגים וההוגות הביקורתיים את ממד הכוח ואת הפוליטיקה שבמשפט, את אי-הקביעות והאידיאולוגיה שטבועות בשיח ובעשייה המשפטיים, את מעמדו המכונן של המשפט בשוק ובחברה, את הקשיים השונים שיש בהסתמכות העצומה על שיח הזכויות, את ההיבטים הדכאניים שיש בתרבות הקיימת ואת החשיבות האדירה שיש בשחרור רוחני ופסיכולוגי, וביקשו להראות את האופק האוטופי שאליו ראוי לשאוף. מאמרו של דנקן קנדי, "חינוך משפטי כהכשרה להיררכיה", מהווה מופת של כתיבה ביקורתית, אף שבמבט ראשון אולי אינו נראה כזה. במאמר מבואי זה מתאר מחבר המאמר את התמות התיאורטיות העיקריות של הגישה הביקורתית למשפט ומראה מדוע נותר מאמרו של קנדי, למרות חלוף הזמן ועל אף ההבדלים העצומים בין ארצות הברית לבין ישראל, דוגמה כה מובהקת לכתיבה ביקורתית: בלהט הרגשי שיש בו, בחשיבות שהוא נותן לפוליטיקה של היום-יום, ובאופק האוטופי שהוא משרטט עבור קוראיו ממשיך המאמר של קנדי להטריד ולהפעיל את הקוראים והקוראות, ולשמש אלטרנטיבה לאופן ההרהור האקדמי המוכר - מופשט, שכלתני וקר מזג. וגם בישראל של המאה העשרים ואחת מתגלה החינוך המשפטי כמקום שבו ממשיכות היררכיות בלתי-מוצדקות להתקיים, ולטוות עצמן לתוך חייהם של משפטני העתיד.