האם היהודייה ובנה הלוחם: על הסיפור "הוא אמר לה" מאת י"ח ברנר ונוכחותו בתרבות הציונית

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הופיעה על במת הספרות הישראלית גיבורה חדשה: אמו של החייל. דמות זו לא תפסה עד אז מקום מרכזי בתודעתם של סופרים וביצירותיהם, אולם משנות התשעים הלכו והתרבו ייצוגיה הספרותיים. המאמר מתחקה על שורשיה של דמות זו ומגלה אותם בהקשר ההיסטורי הלאומי הראשון שבו עלתה שאלת השימוש בכוח של יהודים: בסיפור מוקדם של יוסף חיים ברנר: "הוא אמר לה" משנת 1905, שעניינו ההגנה העצמית בקהילות היהודים ברוסיה מוכת הפוגרומים. הדיון בסיפורו של ברנר עומד במוקד המאמר ומאפשר לסרטט את נקודת האפס שבה נוצקה זהותה הרצויה של אמו של הבן המבקש להיות לוחם. נקודת המוצא בסיפור היא כמיהתו של הבן, השואף להתכונן כ"יהודי החדש", לאם "חדשה-ישנה", לאומית ומרטירית, שתתמוך בצאתו להילחם נגד הפורעים ביהודים. המחברת בוחנת את שורשי זהותה של האם הלאומית האידיאלית המתעצבת בתודעת הבן בסיפור באתוס האימהי הספרטני. טענתה היא שהלאומיות הציונית ביקשה להתנער מן האידיאל של קידוש השם בשם ההתנערות מן הפסיביות והגלותיות המיוחסות ל"היהודי הישן", אך בכל הקשור לתפקיד המיועד לאם בעידן הלאומי, ניכרת דווקא רציפות והמשכיות בין האידיאל המרטירי, הדורש מן האם להיות נכונה למסור את בנה, לביו האידאל הלאומי. עם זאת, הלאומיות אינה מסתפקת בשעתוקו של התפקיד האימהי המסורתי אלא מוסיפה לו מערכת חדשה של תנאים ואזהרות: על האם לסייע לבן לממש את גבריותו, שתהליך גיבושה מגיע לשיאו ועומד למבחן בלחימה ובשירות הצבאי. (מתוך המאמר)