גישה פסיכולוגית חברתית־פוליטית להבנת הסכסוך הישראלי־פלסטיני

אומנם כל סכסוך בין קבוצות קשור לדרישות המוחשיות של הצדדים המעורבים ונוגע להתנסויות אמיתיות, אבל רוב מאפייניו ואמונות המשתתפים נובעים מהתפיסות ומהעמדות הפסיכולוגיות שלהם. יתרה מכך, בני אדם אינם נולדים וברשותם התפיסות והעמדות האלה. הן נבנות על בסיס הידע שהם רוכשים במשך השנים, האידאולוגיה שהם מחזיקים בה, הדימויים והסטראוטיפים שהם מאמצים והמידע הנמסר להם כל העת בדגשים מסוימים. מכאן אפשר להסיק שהתפיסות והעמדות והסקת המסקנות של בני האדם - כמו התפיסה שמטרות הסכסוך קיומיות או ההשקפה שהסכסוך אינו ניתן לפתרון או הטענה שאין להתפשר על שום דבר - הן סובייקטיביות. כך בני החברה מבנים נרטיבים בתיווכם של סוכני מידע למיניהם. במציאות הישראלית של היום הנרטיבים ההגמוניים הם תומכי המשכו של הסכסוך, ורוב הציבור היהודי רואה בו סכסוך שאי אפשר לפתור. בסופו של דבר חשוב להבין שאחרי שהנרטיבים האלה מתגבשים בראשם של בני החברה הם משמשים פריזמה לתפיסת הסכסוך, ובאמצעותה אפשר לפרש את המציאות שלו, להעריך את המידע עליו ולבחור דרכי פעולה. הנרטיבים האלה משמשים חסם לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. ואולם את הנרטיבים האלה אפשר לשנות, כמו שעשו חברות שפתרו את הסכסוך הארוך שלהם במשא ומתן וחתמו על הסכם שלום. בפתיח לאנה קארנינה טען טולסטוי ש"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", אבל דווקא סכסוכי דמים מתמשכים ומאמללים הופכים חברות ועמים שונים דומים אלה לאלה. ואין זה פלא, מכיוון שחברות ועמים במצבי סכסוך חווים חוויות והתנסויות דומות. לכן מצבם דומה למרות השוני הנובע מתרבויותיהם ומיסודות הסכסוך. ישראל היא דוגמה בולטת לחברה שנתונה בסכסוך אלים כבר יותר ממאה שנים (כמו חברות אחרות בסכסוכים דומים, למשל טורקיה־קשמיר וצרפת־ספרד בעבר). בישראל נבנתה מציאות פסיכולוגית שמשמשת פריזמה שדרכה בני החברה מסתכלים על הסכסוך. אומנם אלימות, כגורם מלבה, היא מרכיב חשוב בסכסוך, אבל מלבדה מלּווה הסכסוך במנגנונים כגון הדחקה, רציונליזציה והכחשה ובעיקר בבניית נרטיבים שיוצרים ראייה סלקטיבית, מוטה ומעוותת של המציאות. הניתוח הזה "מושיב" את החברה הישראלית על ספת הפסיכולוג החברתי ומשקיף עליה, שלב אחר שלב, מתוך בחינת המחיר שהיא משלמת על היותה חברה בסכסוך, אך גם מבחינת הרווחים שהיא מפיקה מהמצב (הרגשת האחדות, המוסריות, סיפורי הגיבורים, המיתוסים שנוצרו, הזהות האישית של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כחברה). נציג גם את הסיפור שהחברה מספרת לעצמה: על צדקת הדרך, על הדמוניזציה של האויב, על הצדקות השימוש בכוחו על "היד המושטת לשלום". סיפור זה דומה לסיפורם של הפרוטסטנטים בצפון אירלנד, של הצרפתים באלג'יר ושל ההודים בקשמיר. במובן הזה אין חדש תחת השמש. וזה בדיוק החידוש שלנו! אנחנו מבקשים להעניק זווית ראייה ייחודית על הסכסוך מנקודת מבט פסיכולוגית חברתית־פוליטית. (מתוך המאמר)