בין מרמה לכפייה: על עברת האונס במרמה לגבי מיהות העושה

הטענה במאמר היא שיש להוציא את כל מקרי המרמה לגבי מיהות העושה אל מחוץ לעברת האונס, אפילו כאשר מדובר במקרי מרמה קשים במיוחד. הרציונל העומד בבסיסה של עמדה זו הוא מוסרי-תיוגי, ולפיו אשמתו של אדם המשיג הסכמה לקיום יחסי מין באמצעות מרמה אינה חמורה כמו אשמתו של אדם הכופה את קיום יחסי המין על הקורבן בניגוד לרצונה, ועל הדין הפלילי לשקף הבדל מוסרי זה. טענת המאמר היא כי ההבדל המוסרי בין מרמה לכפייה נעוץ בכך שהכופה אינו מכיר בתחושות השליליות של הקורבן ככאלה שאמורות ליצור אפקט מצנן על התנהגותו, ובכך מתעלם מחלק חשוב ב"אני הפועל" (agency) של הקורבן. לעומת זאת, מאמציו של המרמה להשיג את הסכמת הקורבן במרמה משקפים, בין היתר, הכרה בתחושותיו השליליות של הקורבן כיוצרות אפקט מצנן על התנהגותו. נוסף על כך, וכתמיכה נוספת לצורך בשינוי החוק, המאמר גם מציג את הבעייתיות בעברת האונס במרמה כפי שהיא מיושמת כיום במשפט הישראלי. (מתוך המאמר)