בין ורשה לטרבלינקה: המפנה המטריאלי ועדות החפצים על השואה בכתיבתה של רחל אוירבך

נהוג להצביע על "מפנה מטריאלי" במחקר השואה ובמשפט השואה החל משנות התשעים של המאה הקודמת לקראת סיומו של "עידן העד". ואולם עיון בכתיבה המוקדמת על השואה על ידי קורבנות וניצולים במהלך המלחמה ומייד לאחריה מגלה כי היא התאפיינה בעיסוק נרחב בצדדים המטריאליים שלה. מאמר זה פונה לכתיבתה של הסופרת וההיסטוריונית, ניצולת השואה, רחל אוירבך 1976–1903, אשר ניסתה בעבודתה במהלך השואה ולאחריה לפתח תפיסת עדות חדשה אשר מתאפיינת במה שניתן לתאר כיום כגישה מטריאלית מוקדמת לזיכרון השואה. גישתה של אוירבך, אשר מערערת על ההבחנה בין הסובייקט לאובייקט ומשלבת בין הקול האנושי ובין עדות החפצים, מציעה דרך התמודדות ייחודית עם הדילמות שהמפנה המטריאלי מעורר ביחס לזיכרון השואה, ובייחוד בנוגע לחשש משחזור הדה־הומניזציה שעמדה ביסוד הפשע הנאצי. המאמר עוקב אחר התפתחות התפיסה בשני שלבים. השלב הראשון, אשר בא לידי ביטוי בכתיבתה של אוירבך בגטו ורשה, משקף עיסוק ראשוני בהיבטים החומריים של השואה, מאחר שאוירבך טרם נחשפה לגמרי לתמונה המלאה בנוגע לדה־הומניזציה והקומודיפיקציה אשר מתרחשת במחנות ההשמדה. השלב השני, אשר משתקף בכתיבתה לאחר שביקרה במחנה ההשמדה טרבלינקה מייד לאחר סיום המלחמה, מבטא עיסוק בשאלה כיצד להעיד על פשע שהיה בנוי על ביטול ההבחנה בין סובייקט לאובייקט, על יחס של קומודיפיקציה מוחלטת כלפי אנשים וחפצים. כתיבתה של אוירבך בשלב זה מבטאת גישה ארכאולוגית הפונה לשרידים כדי למיינם, לסווגם ולדמיין בעזרתם את ההיסטוריה החברתית של המחנה. (מתוך המאמר)